דרור ואח' נ' חברת דואר ישראל בע"מ ואח'

פסק דין

1.בפניי תביעה בגין נזקי רכוש שהגישו התובעים בעקבות נזקים שנגרמו לרכבם בתאונה מיום 19.2.09. התובעת 1 הינה הבעלים של הרכב (להלן: "התובעת"), ואילו התובע 2 הוא מי שנהג ברכב ביום האירוע (להלן: "התובע").

2.לטענת התובע, התאונה ארעה שעה שהוא עמד במסלול ימני ביותר בכביש בן 3 מסלולים ופרק סחורה. במסלול האמצעי נסע הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), כשלפתע ומסיבה לא ברורה, סטה הנתבע אל הנתיב הימני ופגע ברכבו של התובע, תוך שהוא הודף אותו לעבר אופנוע שחנה בצמוד לרכב הנתבע.

3.הנתבעים, מאידך, טענו בכתב הגנתם, כי במועד הרלבנטי נסע הנתבע בנתיב הנסיעה האמצעי בכביש בן 3 נתיבים, כשלפתע הגיח התובע מנתיב הנסיעה הימני המיועד לנסיעת כלי תחבורה ציבוריים בלבד, אל תוך נתיב הנסיעה של הנתבע ופגע ברכב בחלקו האחורי ימני.

4.בדיון שהתקיים בפניי העידו התובע, הנתבע וכן מר מיכאל בריל, מי שהיה, לטענת התובע, עד לאירוע. כמו כן, בוצעה הדגמה באמצעות מכוניות צעצוע על ידי התובע והנתבע, כיצד ארעה התאונה לטענת כל אחד מהם.

5.לאחר ששמעתי את התובע, הנתבע וכן את העד מטעם התובע (מר בריל), וכן עיינתי בכתבי הטענות, ראיתי לדחות את התביעה, ואלה הנימוקים:

א.לשם תמיכה בעדותו העיד התובע את מר מיכאל בריל. כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי אין בעדותו של מר בריל לעזור לתובע. נהפוך הוא.

ב.כך העיד מר בריל: "אני עמדתי במדרכה כאשר התובע עזר לי להעמיס דברים לעגלה שהתובע הביא. פתאום ראינו שמשאית של דואר ישראל הנהג רצה להחנות כי היתה שם מסעדה ופתאום הוא פגע ברכב התובע במראה השמאלית... הרכב עמד במאוזן למדרכה, האופנוע עמד לפניו, והנתבע ניסה לחנות אחרי האופנוע...". לעומת זאת, בתשובה לשאלת התובע, מתי הנתבע עצר, השיב מר בריל: "הוא עצר אחרי הפגיעה" (עמ' 6 לפרוטוקול) [הדגשות – מ.ס.].

ג.בסיכומיהם טענו הנתבעים כי סתירה זו בעדותו של מר בריל הינה סתירה מהותית שכן לטענתה, אם נכונים דברי מר בריל בחקירתו הראשית, דהיינו כי הפגיעה ארעה במהלך החניה, מה היה לו לעצור לאחר הפגיעה? הרי הוא כבר היה בסוג של עצירה/חניה. אם מאידך נכונים דבריו בחקירה הנגדית, בתשובה לשאלת התובע, כי הנתבע עצר לאחר הפגיעה, אזי יש בכך כדי לתמוך בעדותו של הנתבע דווקא, כי לא סטה אל מסלול התחבורה הציבורית אלא נסע ישר. אני סבורה כי צודקים הנתבעים וכי אכן מדובר בסתירה מהותית, שיש בה להשליך על המשקל שיש לייחס לעדותו של מר בריל.

ד.נקודה נוספת – עוד יש לשים לב כי מר בריל לא זכר דברים מהותיים במהלך עדותו. כך למשל הוא לא זכר היכן היה התובע במועד התאונה: האם בתוך הרכב, האם מחוץ לרכב. הוא גם לא ידע לומר היכן עמד האופנוע ביחס לרכבו של התובע. הדבר היחיד שידע מר בריל לומר בוודאות, ובאופן עקבי, ובאופן עקבי הוא כי במועד התאונה לא היה רכבו של התובע בנסיעה.

ה.כאמור, בבואי לשקול את עדותו של מר בריל, ולאור כל האמור לעיל, אינני סבורה כי יש ליתן לה משקל, ובכל מקרה, אין ליתן לה את המשקל הנחוץ בכדי שאוכל לקבוע כי בעטיה של עדות זו התובע הרים את הנטל והוכיח כי אכן התאונה ארעה כפי שהוא טוען, וכי הנתבע אחראי לנזק שנגרם לו.

ו.לא זו אף זו, התובע בסיכומיו (עמ' 8 לפרוטוקול) טען כי:

" ...שהוא (הנתבע) נסע ישר, אבל צמוד למכונית שלי שחנתה באלכסון, ומכיוון שהארגז גדול יותר מהקבינה, הוא פגע בי". אני סבורה כי יש לראות בדבריו אלו של התובע הודאה כי במועד הרלבנטי לתאונה חנה שלא כדין, באופן שהפריע לתנועה. ולפיכך, ומטעם זה בלבד, הרי שככל שנגרם לו נזק בתאונה, יש לאופן שבו הוא החנה את רכבו, משום תרומה מרובה להתרחשותו, עד כדי איון אחריותו של הנתבע.

ז.באשר לנזקים – לא מצאתי לקבוע כי יש במיקום הנזקים ובטיבם כדי לעזור לתובע בהוכחת תביעתו.

ח.למעלה מן הצורך אוסיף כי עדותו של הנתבע בפניי באשר לאופן בו ארעה התאונה, לא נסתרה ולא מצאתי כל סיבה שלא לקבלה.

6.סוף דבר, לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל, ולא הוכיח כנדרש במשפט האזרחי, כי אכן הנתבעים הם אלו שגרמו לנזקים הנטענים על ידו.

7.התביעה נדחית אולם על אף זאת, לאחר ששקלתי, לא מצאתי בנסיבות לעשות צו להוצאות.

8.המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

9.רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מהיום.

ניתן היום, כ' טבת תש"ע, 06 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.